בימים אלה מלאו חמש שנים למותה של חברתי, ריקי בן-ארי ז"ל.  ריקי הייתה אמנית משכמה ומעלה.  האיורים שלה עשו לדור שלם, בשנות הששים, קורס למידה מרחוק. פשוט אי אפשר היה להתעלם מהאיורים המקסימים שלה: דמויות דקיקות מעוטרות  עיגולים קטנים על הלחיים, עיניים מאופרות בשחור, לפעמים נטולי גבות, שיער מסוגנן במגוון תסרוקות וקו זורם.

הסגנון הייחודי שלה בלט במקוריותו במיוחד על רקע איורי האופנה של התקופה, שהיו אז לגמרי סטטיים והציגו דוגמנית שבלונית במספר פוזיציות שחזרו על עצמן. כך לימדו אז לצייר אופנה (המילה ציור קדמה למילה איור) וכך ציירו כולן עד שבאה ריקי. כשהופיעו האיורים הראשונים שלה ב'מעריב', בכתבות האופנה המצוינות של יהודית חנוך, ניסו כל הילדות שחלמו להיות מעצבות אופנה, להעתיק את ריקי. גם אני ניסיתי. כמו כולן.

כשהחלטתי ללמוד עיצוב-אופנה, לא היה קיים בישראל אף בית-ספר בארץ שלימד את המקצוע. רק ב'מכונים הישראלים לטכנולוגיה' פתחו קורס לציור- אופנה. המורה לציור-אופנה בקורס זה הייתה כמובן ריקי בן-ארי. אבל עד שאני הגעתי לגיל שאפשר להתחיל, ריקי כבר לא לימדה שם יותר ובמקומה הגיעה מירי שפיר, מעצבת-אופנה מוכשרת בפני עצמה. הקורס נמשך 10 חודשים, פעם בשבוע בשעות הערב, והוא התקיים בכיתה מוזנחת, ברח' בן-יהודה בתל-אביב.

באותם ימים ריקי בן-ארי הייתה אגדה. כולם נשאו אליה עיניים. היא הייתה אז מאיירת אופנה ב"מעריב", מאיירת- פרילנסרית לפרסומות ולספרים וגם מתכננת האופנה (כך קראו אז למעצבת) של מפעל אקרילן, שייצרו סריגים מסיבים סינתטיים. זה היה אחד המפעלים הראשונים בארץ שהעסיק מעצבת-אופנה. מלבד הכישרון הענק שלה היא הביאה אתה גם תעודה מ"beaux- arts" בפריס ופשוט לא היו לה מתחרים.  אני זוכרת את ריקי של אז: תסרוקת קארה. שמלת-מיני עדכנית מפריס ונעליים שאפשר לחלום עליהן.  לימים, כשנעשינו חברות, סיפרה לי ריקי, שאמא שלה הייתה זאת שדחפה אותה ללמוד בפריס וגם מימנה בעבודה קשה את לימודיה שם.  ריקי אף פעם לא שכחה את זה והרגישה שהיא חייבת לה חוב גדול.

הפגישה הראשונה שלי עם ריקי התרחשה מאחורי הקלעים של תחרות האופנה שנערכה ע"י  מרכז האופנה של המכון לייצוא בשנת 1965, כשהייתי בוגרת טרייה של הקורס הראשון למעצבי אופנה וריקי הייתה כבר יועצת בכירה למכון הייצוא. ריקי עיצבה לתחרות זאת מספר דגמים מיוחדים ביחד עם תלמה טלמור, שותפתה למדור האופנה בעיתון "הארץ". הדגמים של הצמד בן-ארי טלמור, בלטו בייחודם ואולי היו נועזים מדי בשביל חבר השופטים שהחליט להעניק פרסים דווקא לג'רי מליץ, לילי דרוויש ולאילה רז. כששמעתי את שמי מוקרא בין שמות הזוכים כמעט התעלפתי מתדהמה.

הודעה בעיתונות על תחרות בגדי ים וחוף 1965

בשנות ה- 70 הייתה ריקי ציירת תחזיות האופנה של "פרומוסטייל", שבאותן שנים היה בעל השפעה עצומה על תעשיית האופנה בעולם. מעמדה הבכיר בפריס כמאיירת מוכשרת ויוצרת טרנדים מהמעלה הראשונה- לא היה מוטל בספק.  אני השלמתי אז את לימודי באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם, בחוג לעיצוב אופנה.

איור שלי מתקופת האקדמיה ברוטרדם. ההשפעה של ריקי ניכרת.

בשנת 1985 נבחרתי לעמוד בראש המגמה לעיצוב-אופנה ב"שנקר" ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה הזמנת מנחה אורח לפרויקט הגמר, מבין מעצבי האופנה הבכירים בישראל. המנחה הראשון היה גדעון אוברזון שהעמיד את אחת מתצוגות האופנה המרהיבות ביותר שנראו אי פעם בשנקר. אחריו התכוונתי להזמין את ריקי בן ארי . ריקי גרה  אז לסירוגין בפריס ובישראל והיה לי מאוד קשה לקבוע אתה פגישה. לבסוף, הצלחנו לקבוע פגישה ב…בריכת השחייה של מגדלי דוד, מגורי היוקרה של תל-אביב, שם התגוררה ריקי כשהגיעה מפריס.

אני הגעתי לבריכה חמושה בבגד-ים, כובע-ים ומשקפי צלילה והיא הגיעה עם משקפי שמש ענקיים וכובע קש.  ישבנו בצל אחת השמשיות , לגמנו משקה ארוך וצונן ושוחחנו. בסופה של שיחה ארוכה וידידותית, הסכימה ריקי להנחות קורס בעיצוב–אופנה, אבל לא הסכימה להתחייב על הנחיית פרויקט הגמר.

מאז אותה פגישה התהדקה הידידות בינינו וכשריקי החליטה לשוב סופית לארץ, בשנת 1991, הצעתי לה ללמד קורס קבוע בשנקר והיא נענתה ברצון . ריקי אהבה מאוד ללמד סטודנטים ואהבה מסביבה אנשים צעירים עם ראש פתוח, אבל שנאה בירוקרטיה. והכי מבאס בשבילה היה לתת ציונים.  היא הייתה דוחה את זה שוב ושוב עד לרגע האחרון, גם בגלל שהיא התנגדה באופן בסיסי להערכת בן-אדם באמצעות ציון, וגם בגלל שמילוי טופס משרדי מכל סוג שהוא- היה בשבילה ממש סיוט.

אחרי שסיימתי את תפקידי כראש המגמה לעיצוב אופנה בשנקר, פוטרה ריקי משנקר, דבר שפגע בה קשה מאוד. בניסיון להתפרנס, אחרי שהמותג החדש שעיצבה למשביר לצרכן לא הניב את התוצאה המקווה, היא פתחה בוטיק ברח' דיזנגוף, שם הוצגו למכירה גם התכשיטים שעיצב בעלה, ג'קי. אבל אחרי שנים ספורות נקלע העסק לקשיים כספיים וריקי נאלצה לסגור. באותה תקופה עברו היא וג'קי בעלה, מהדירה המפוארת במגדלי דוד לבית צנוע בנוה-צדק ומשם היא המשיכה לעצב בעבור לקוחות פרטיים.

מהסיפורים שהיא ספרה לי אז על הקפריזות של הקליינטיות שלה, אפשר היה לעשות ערב סטנד-אפ מוצלח ביותר. ריקי לא חסכה במילים  וגם לא בביקורת נוקבת, ובשיחות האינסופיות שנהלנו, קלטתי בדבריה הרבה חכמת חיים ויותר משמץ של אכזבה.  הקשר הידידותי ביני לבין ריקי נמשך עד ימיה האחרונים.  אחת לכמה זמן היינו משוחחות בטלפון וריקי הייתה מספרת  לי באריכות על מה שקורה בחייה ובמיוחד על הנכדים המקסימים שלה, שהיו בשבילה עולם ומלואו.

פרט מתוך איור של ריקי 1979 בספר "חליפות העתים"

לאחר שנפטר בעלה ג'קי, שהיה התומך המסור והנאמן שלה, נשארה ריקי לבדה. היא כבר לא הייתה בריאה  וזה לא היה לה קל. באחת הפעמים ששהיתי בחו"ל קבלתי במפתיע שיחת טלפון מכתבת אופנה שביקשה לתשאל אותי על ריקי. חשבתי שהכתבה נועדה לקדם יוזמה לתערוכה חדשה שלה ושמחתי בשבילה, אבל מהר מאוד העמידה אותי הכתבת על טעותי. הכתבה המיועדת הייתה לרגל פטירתה.

ריקי הייתה מעצבת ענקית אבל אשת עסקים גרועה. כל עסק שפתחה- שיקע אותה עמוק יותר בבוץ. כמה חבל שלא הצליחה למצוא בחייה ספונסר מתאים והוגן שיפתור אותה מהצד העסקי וייתן לה חופש לעצב כמו שרק היא ידעה.

באופן אישי, כואב לי שמעצבת אופנה בינלאומית כמו ריקי בן-ארי, לא זכתה בישראל להערכה המגיעה לה. במקומות אחרים בעולם הייתה אישה כמוה זוכה לפרסים ממלכתיים, לתערוכות מושקעות ולמדליות הערכה. וכאן- אפילו תערוכה רטרוספקטיבית אחת, מלווה בקטלוג, שמתעד את הישגיה- לא הוצגה עד כה (למעט תערוכה קטנה בגלריה חנקין בחולון). לדעתי הגיעה לכך העת. ריקי בהחלט ראויה לכך. העבודות הרבות שלה אומרות זאת ללא מילים.

כל האיורים בשחור-לבן של ריקי מתוך תחזית אפנת אביב-קיץ 1968 בהוצאת מרכז האופנה , מכון היצוא הישראלי.

עוד על ריקי בן-ארי בספר "חליפות העתים", עמ' 187,194, 196-197, 206, 248-249, 252, 257.

העיתון של אתמול נחשב בדרך כלל למשהו חסר ערך, שעבר זמנו. מה שהיה אתמול כבר לא רלבנטי להיום ובטח שלא יהיה רלבנטי למחר. נכון? אז זהו שלא. יש מקום אחד בעולם, שבו אפשר לקרוא עיתון משנת תרפפ"ו ולגלות שהוא אקטואלי להפליא לשנת 2012. רוצים לנחש איפה? אני מניחה שאין צורך. יחסי יהודים-ערבים, יחסי דתיים-חילוניים, יוקר הלחם/ הקוטג'/ הדלק…נושאים שתקועים בעיתונים  שלנו כמו מסמר בלי ראש. האנשים בכותרות, אלה שפעם לא היה להם תחליף- כבר התחלפו מזמן, אבל הסוגיות שדנו בהן אז- נשארו ללא שינוי.

ועל זה אפשר בהחלט לכתוב פוסט. אבל לא את הפוסט הזה. כאן אני רוצה להראות לכם איך העיתון של אתמול יכול להיות השמלה של מחר. האירוע: החומר שממנו עשויות המילים. המקום: קניון G בבניני You. הנושא: פרויקט משותף של מוסף גלריה ועיתון הארץ עם הפקולטה לעיצוב בשנקר. התוצאה: משובבת לב.

הנה התמונות שצילמתי בתערוכה. כל מילה מיותרת.

המילים שעבר זמנן- חוזרות בגדול

אז אם אתם בסביבה וגם אם לא- לכו לראות. שימוש טוב מזה לעיתונים של אתמול לא תמצאו בשום מקום!

באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!

אם תפגשו את עירית ברחוב, קרוב לוודאי שתסובבו את הראש אחריה כדי להביט בה שוב ולא בגלל מה שאתם חושבים. היא לא איזו 'שאפה' סקסית, היא לא לובשת בגדים חושפניים, היא עברה מזמן את גיל הנעורים והיא לא מיתמרת לגובה מטר ושמונים. אבל עירית מושכת תשומת לב מידית בכל סביבה שבה היא נמצאת. כי היא לא לובשת סתם בגדים. היא לובשת אמנות. כפרפראזה  על תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, ניתן לומר על עירית שבגדיה הם אמנותה. לא הבנתם? הנה תמונה אחת לדוגמא.

הבגדים של עירית על רקע קיר עם ציורי גרפיטי בתל-אביב

כך עירית התלבשה כשבאתי לבקר אותה בביתה שבמרכז תל-אביב: חולצה צבעונית משנות ה-70, וסט מברוקאד  בצבעי קרם-תורקיז, חצאית יד שניה מוואל פרחוני, וה"סמל המסחרי שלה"  שתי נעליים שכל אחת בצבע שונה.

והנה הנעליים מקרוב: צבעוניות ללא פשרות

חלק ממשקפי השמש של עירית בקופסת תצוגה

עירית סיימה לימודי עיצוב טקסטיל בשנקר בשנת 1977 כשהיא כבר אמא לשני ילדים.  בשיחתנו היא חוזרת ואומרת לי שרק בגלל שלמדה עיצוב טקסטיל ולא עיצוב אופנה היא מרגישה משוחררת מכל מיני התניות של טרנדים וכללים אופנתיים. היא מעזה לערבב צבעים ש"לא הולכים ביחד", היא מחברת בגדי קיץ עם בגדי חורף, היא מעמיסה המון צבעים על דגם אחד ובכל זאת, למרות שצירופי הבגדים שלה נראים במבט ראשון כלא מתאימים זה לזה, מבט נוסף עוזר לך לעכל את הצירופים המוזרים ואפילו להתפעל מהם.

הבגדים מונחים על הבובה כהדמיה לתלבושת של מחר

אני מרשה לעצמי לשאול את עירית אם לא מפריע לה שאנשים נועצים בה עיניים ואם הגיל שלה לא מרסן בה את הנטייה ללבוש אקסנטרי. עירית עונה לי כך:" לגבי השאלה של הגיל – אני מרגישה שהיום אני פחות מחויבת לתכתיבים כלשהם, פיתחתי לי את האישיות שלי ודעת הסביבה פחות רלבנטית לגבי ולכן אני יכולה להעיז אפילו יותר."

צירוף אביבי עם נעליים שונות

אני שואלת אותה איזה מעצבי אופנה ואיזה אמנים משמשים לה השראה. הנה תשובתה: "מעצבי האופנה שאני חולמת שילבישו אותי הם: ויויאן ווסטווד, קנזו, כריסטיאן לקרואה, קסטלבז'אק, אבל הכי מכולם אני אוהבת את וולטר ואן בירנדונק הבלגי, שהייתי מוכנה ללבוש כל בגד שלו, והרבה מצירופי הבגדים שלי נוצרו בהשראתו. לעומת זה היו צריכים לשלם לי הרבה כסף כדי שאלבש ארמני. אמנית שאני "מתה" עליה היא אגנס מרטין – שהיא לגמרי שונה ממני – אבל הרכוז וההתכוונות שלה מרתקים אותי, כמו כן אני מאד אוהבת את גרהרד ריכטר, ובארץ את אביבה אורי, פנחס כהן-גן ומיכאל גרוס."

עירית גדלה בקבוצת "אלומות" , שמשקיפה על כל עמק הירדן והרי הגולן.  לנוף זה, היא אומרת, יש השפעה גדולה עליה ועל אמנותה. היא מספרת לי על חלום שחלמה בילדותה  "שבו כולם סביבי נראו כמו המון תולעים אפורות קטנות ואני הייתי מוכרחה להתבלט על מנת להרגיש קימת ושונה ולכן הייתי צריכה לבחור בצבעים. הייתי ילדה שונה בהרבה מובנים, ונושא הלבוש היה אחד מהם. יש סיפורים מהילדות שסופרו לי ורק היום אני מסוגלת להבין עד כמה הם משמעותיים. למשל, באחד מבקורי  בעיר קנו לי סנדלים ירוקים בנעלי 'פרפר', שמרתי עליהם כמו על אוצר נדיר, על אף הסקנדל שנילווה לנעילת סנדלים כאלו בקיבוץ."

עירית כילדה בלבוש שונה.

יותר מאוחר, כשבגרה, מספרת עירית, היא נהגה להתלבש באופן מאוד דרמטי ולהרכיב שילובים קיצוניים של צבעים ובדים. אבל מה שהשתנה והשתכלל אצלה לאחרונה זה אופן החשיבה על התופעה. בשנים האחרונות היא גיבשה לעצמה אג'נדה מיוחדת ומפתיעה "אני לא מתלבשת על מנת להתלבש – אלא זהו מרכיב נוסף בעשיה האמנותית שלי.

עירית לפני עשרים שנה

הבגדים הם פלטת הצבעים שלי, ומחפץ פונקציונאלי הם הופכים לאובייקט אבסטרקטי. בשבילי הם לא בגדים, אלא צבע, ואני מנסה לארגן אותם באופנים שונים, לבדוק ולמתוח את גבולות והצירופים. אני מתייחסת לעיסוק שלי בלבוש – בצירופי הצבעים, בדוגמאות ובטקסטורות, כאל חלק מזהותי הנשית."

מערכת בגדים על הבובה

 בבלוג שלה  בסלונה , היא מספרת איך נולדים צירופי הבגדים שלה "פלטת הצבעים/הבגדים מתרוצצת לי בראש ואז היא נעצרת ואני יודעת – זהו זה. זה מה שהולך להתחבר להוא ועוד נוסף לזה גם הדבר ההוא ואז כשהכל מתחבר והמהומה בראש נרגעת אני מוכנה לצאת החוצה. ושם מתרחש התהליך המרתק של החוץ. קודם כל האור אחר. התנועה אחרת והתגובות – בין אם זה במבט ישיר או בהטית ראש כך שכאילו לא ארגיש ועד המילים. וכשאני חוזרת הביתה מתרחש תהליך ההתכנסות כששוב הכל מתערבב והומה מבפנים והתוצאה היא עבודת הקולאז’. המעגל מהמרחב הפרטי אל הציבורי ושוב אל הפרטי סובב והולך".

ועוד הרכב צבעוני

 ההרכב שנולד בדמיונה עובר הדמיה על גבי הבובה שנמצאת בביתה. קודם מולבשים הבגדים ואליהם נוספים האביזרים האקסנטרים שמוסיפים את כתמי הצבע הסופיים לקולאג' החדש שתלבש מחר.  הבגדים והאביזרים שברשותה לקוחים מאוסף שהיא מלקטת מזה שנים בחנויות יד שנייה, בשווקים בחו"ל ובארץ וגם בגלריות. היא משנה את תיפקודו של כל פריט לפי רצונה: עגיל יכול להפוך לטבעת, והחולצה יכולה להילבש כמקטורן.

עירית גם יוצרת קולאג'ים בהשראת הבגדים שלה, מה שהופך את אמנותה לאמנות מורכבת ורב-תחומית, אבל על זה לא ארחיב בפוסט זה.

הפגישה עם עירית ועם בגדיה עוזרת לי להבין עד כמה אני עצמי מסוייגת בלבישת בגדים צבעוניים שמושכים תשומת לב . רבים מהצירופים הנועזים שהרכבתי לעצמי, במהלך השנים, במדידות שלקראת היציאה, נשארו מפוזרים בחדר, כשבחרתי ללבוש, שוב ושוב, את הצבע הכי בטוח בעולם: שחור. לכן, אני מסירה את הכובע (שאינני חובשת) בפני עירית יציב על האומץ שלה ללכת עם האג'נדה האמנותית שלה עד הסוף.

Filed under: אופנה וסגנון חיים Tagged: אביבה אורי, אגנס מרטין, אלומות, ארמני, גרהארד ריכטר, גרפיטי, וולטר ואן בירנדונק, ויויאן ווסטווד, כריסטיאן לאקרואה, מיכאל גרוס, נעלי "פרפר", עיצוב טקסטיל, עירת יציב, פנחס כהן-גן, קנזו, קסטלבז'אק, שנקר

דמיינו יום קיץ על גבול האביב. דמיינו נמל ים תיכוני עם סירות צבעוניות והרבה תרנים. דמיינו דייגים מסוקסים מתקנים רשתות על החוף. דמיינו יפיפיות בשמלות קיציות ורגליים שזופות צוחקות ומכוונות מצלמות סלולריות אל הים.

ועכשיו תנו לבריזה מן הים ללטף לכם את הפנים ולבדר את השיער, והריחו את ריח הדגים והים המתערבב בריח האספרסו המרוכז. מה קבלתם? נמל יפו, 15 ביוני, 2012.

רשתות דייגים מחכות לתיקון 

רגע בנמל

הגענו כדי לראות את עבודות הבוגרים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, אבל קבלנו הרבה יותר.

העבודות הוצגו השנה בנמל יפו, בקומה ב' של האנגר 1, שאפשר להם מרחב בלתי מופרע, אבל עמד בתחרות בלתי הוגנת עם הנוף שנשקף מכל חלון.

ראיתי בתערוכת הבוגרים כמה עבודות מעניינות מאוד וגם כמה עבודות פחות, ובגדול נראה לי כי הבוגרים השנה התכווננו, או כוונו, לעסוק בטקסטיל יישומי ולאו דווקא בפיתוחי טקסטיל אמנותיים כפי שנראו בתערוכה של השנה שעברה.

מבט לתערוכה

שכבות של אתי עוזיאל

מוצג תלת-מימדי בתערוכה

טקסטיל מול הים

קלוז אפ 1

קלוז אפ 2

טקסטיל מול ים 2

קלוז אפ 3

הדפס תבליט

הרמה של בוגרי המחלקה לעיצוב טקסטיל, מחזור 2012 – גבוהה אמנם, אבל נשימתי לא נעתקה כפי שקרה לי בתערוכה של בוגרי המחלקה בשנה שעברה. ואולי, כמו ביין, לא בכל שנה מבשיל בציר מעולה.

התערוכה תמשך רק עוד היום עד 20:00 ומחר מ- 10:00 עד 20:00. לכו לראות וקחו לכם את הזמן לשבת באחד מבתי הקפה הפזורים על המזח וללגום בנחת משהו טוב, עם מישהו שאתם אוהבים.

במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.

השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.

הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין

העברנו את מטלטלינו לדירה בתל-אביב ב-15 באוגוסט, 1990, שבועיים אחרי שעיראק פלשה לכווית. עיתוי גרוע לכל הדעות. אבל החוזה עם הקבלן כבר נחתם, חומרי הבנייה נרכשו וכל חפצינו היו ארוזים בארגזי תה גדולים שנערמו בשתיים שלוש קומות בכל פינה בבית. אז מה כבר נשאר לנו לעשות? רק להתפלל שהכול יעבור בשלום. אבל תפילה לא הייתה מעולם הצד החזק שלנו.

כך קרה שחזרנו לתל-אביב באחת משעותיה הקשות במלחמת המפרץ, 1991. כבר ביום הראשון כשהארגזים מילאו כל פינה בדירה הקטנטנה, הרגשתי משהו שונה באוויר. אמנם השכונה הייתה אותה שכונה והבתים אותם בתים, אבל השקט המוזר שירד על העיר בשעת הדמדומים היה שונה לגמרי מהמולת העיר שהכרנו.

אחרי כמה ימים החלו בערוץ הראשון תשדירי שרות לחלוקת ערכות מגן. בהתחלה צחקנו. באמת? מה הקטע? אבל כשראינו שהתורים לחלוקת הערכות מתארכים והשמועות על מחסור צפוי מתגברות, הלכנו גם אנחנו לעמוד בתור.

גם כשחלונות הבתים בשכונה החלו להתמלא במשבצות, אני לא נקטתי פעולה. אבל כשסוף סוף הלכתי לקנות נייר דבק בחנות השכונתית, אמרו שכבר אזל. גם יריעות ניילון לאיטום היה קשה להשיג. בסופר היו תורים ארוכים והרבה מדפים ריקים, במיוחד של קופסאות שימורים ומים מינרלים.

אני אוטמת את החדר

כמו כולם הקשבתי לחדשות בדריכות ובמתח, וכמו כולם הגעתי לעבודה עם ערכת מגן. הייתי אז ראש המגמה לעיצוב אופנה בשנקר והייתי צריכה להכין את שנת הלימודים 1991 שעמדה בפתח. העיסוק האינטנסיבי במהלך היום השכיח ממני את המצב המתוח, אבל בערב, כשחזרתי לדירה הזמנית, נשקף אלי מבעד לחלונות המודבקים בנייר דבק, הנוף של פארק הירקון והוא נראה שונה ועצוב.

מדי שבוע קפצנו לדירה שלנו ברמת השרון לראות איך מתקדם השיפוץ. בשבוע הראשון עבד הפועל הערבי במרץ, שבר את כל הקירות הפנימיים והתחיל בבניה של קירות בלוקים חדשים. אבל ככל שהמתיחות גברה, רמת המוטיבציה שלו ירדה וכעבור שבועיים חדל להגיע. הקבלן אמר שלא נדאג, שהוא יעבוד במקומו ושיהיה בסדר. אבל אחרי שבוע הגיע טלפון מהקבלן. הוא מוכרח לעבור עם משפחתו לכרכור. אז כבר הבנו שהשיפוץ שתכננו לחודשיים-שלושה יתארך לזמן בלתי מוגבל.

הכניסה לסופרמרקט עם ההודעות הנוגעות למלחמה

בינתיים החלה שנת הלימודים החדשה ב'שנקר' ולמראית עין התנהלו העניינים כרגיל. אבל יותר ויותר מורים ותלמידים החלו לנטוש את תל-אביב וסביבתה והיעדרותם היתה מובנת ומוצדקת. כך נמשכה השגרה המתוחה שלנו עד ה-1 בינואר, 1991.

באותו ערב, הלכתי לישון בהרגשה מוזרה. שנה חדשה החלה והסוף למשבר לא נראה באופק. אור ליום 2 בינואר, בשעה 02:30 התעוררנו לקול הטלוויזיה של השכנים מעבר לקיר המשותף בחדר השינה, שהיה פתוח בפול ווליום. קלטנו מיד שההתקפה האמריקנית נגד עיראק החלה.

אז התחילו לילות ללא שינה, שבהם כל רחש מקרי נשמע כמו טיל מתקרב. אחרי שבועיים עשינו היכרות עם 'נחש צפע', אות האזעקה שעתיד היה ללוות אותנו עד סוף מלחמת המפרץ. אז גם הבנו סופית שלא ניתן לאטום אף חדר בדירה הזמנית שלנו בגלל החלונות הרבים ובגלל הקירות הדקים.

סוללות הפטריוט הוצבו במרחק 500 מ' מביתנו, ובגלל הקרבה הפיזית יכולנו לשמוע את שריקות השיגור, כאילו היו בחצר הבית. כל שריקה כזאת בישרה לנו באופן חד משמעי שטיל סקאד נמצא בדרך אלינו ואנחנו לא יכולנו לעשות כלום. הריטואל הקבוע של חבישת המסכה, הרטבת סמרטוט הרצפה במים ודחיפתו מתחת לדלת, יחד עם דבריו המרגיעים של נחמן שי, דובר צה"ל דאז, עזרו לנו לעבור איכשהו את רגעי האימה הארוכים והמשתקים, מרגע הישמע השריקה ועד צפירת הארגעה.

דני ואני עם מסכות גז ב"חדר האטום"

מודעה שהוצבה בכניסה לבתי הקולנוע: בהתאם להוראות הג"א אין להתיר כניסת צופה לאולם ללא ערכת אב"כ

נחש צפע: מבט אל העיר בזמן האזעקה

בשבועות שנקפו, הפכה תל-אביב לעיר רפאים. המסעדות ובתי הקפה היו שוממים, האוטובוסים נסעו ריקים. הילדים לא הלכו לבתי הספר ושוק הכרמל ננטש. לקראת רדת החשיכה התרוקנו הרחובות, האורות עממו, וטורי המכוניות בכבישי היציאה מהעיר התארכו יותר ויותר.

התל-אביבים החלו לעזוב בהמוניהם את העיר ללא הפסקה שהחליפה את הסלוגן המוכר ל'עיר ללא נטישה'. ויכוח מר ניטש סביב זכותם של התל-אביבים, שצ'יץ' קרא להם 'עריקים', לעזוב את העיר. אבל מי שהחליט לנטוש לא הרגיש צורך לקבל לגיטימציה מראש העיר.

השלטים שהוצבו בפארק הירקון הנטוש בתל-אביב בזמן המלחמה "עיר ללא נטישה"

אז כבר התחרטנו באמת על הרגע שבו עזבנו את דירתנו ברמת-השרון. בשלב שהייאוש נעשה מאוד לא נוח, שקלנו אפילו לשוב לשם, אבל הקירות היו הרוסים, החשמל והמים נותקו, והבנו שנאלץ להישאר תקועים בדירתנו הזמנית בתל-אביב לעוד הרבה זמן.

באחד הלילות המתוחים ביותר, נשמעה ההתרעה 'נחש צפע', ואחריה שריקת השיגור. אבל במקום אות ההרגעה שציפינו לו, שמענו פיצוץ רב עצמה שזעזע את הבניין כולו. טיל נחת על שכונת ותיקים ברמת-גן, במרחק של כ-2 ק"מ אוויריים מהדירה שלנו, ובמרחק 100 מטר בלבד מ'שנקר'.

למחרת בבוקר הלכתי לראות את הנזק שנגרם למשרד שלי ב'שנקר'. בקיר החיצוני הופיע סדק ארוך ועמוק, מדפי המתכת עפו מהקיר ונמעכו, זכוכיות החלונות נופצו ועל שולחן העבודה שלי הייתה מונחת ערימת אבנים מעורבת בקלסרים הפוכים וניירות קרועים. הרצפה הייתה מכוסה בשברי בטון ורסיסי זכוכית ואבק מחניק עמד בחדר. בשלב זה הופסקו הלימודים ב'שנקר'.

מאוחר יותר עברנו גם אנחנו לירושלים.

מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה בערב פורים, תשנ"א, 28 בפברואר, 1991, באותה פתאומיות שבה החלה. חגגנו את סיום המלחמה במגרש החניה הגדול של 'שנקר', עם כמה עשרות סטודנטים שהגיעו מהסביבה. רמקולים גדולים הרקידו את כל מי שבא להשתתף בחגיגה והטלוויזיה הישראלית שלחה את דליה מזור לסקר את האירוע עבור 'מבט לחדשות'. בדיעבד הסתבר שהיה זה אירוע פורים הראשון שנחוג אחרי המלחמה בתל-אביב.

השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון הסתיים בסוף יוני, 1991, כמעט שנה אחרי היום שבו החל.

פחות משבוע לקח לתל-אביבים לחזור לשגרה המוכרת. המסעדות ובתי הקפה התמלאו אנשים. ההצגות והסרטים משכו קהל רב. תל-אביב עשתה את מה שהיא יודעת לעשות כדי לשכוח במהירות את הטראומה של מלחמת המפרץ.

כי בתל-אביב כמו בתל-אביב ההווה תמיד משכיח את זיכרונות העבר.

הערה: הטריגר לפוסט זה היה אלבום צילומים שצילם עודד במלחמת המפרץ הראשונה ושאותו גילינו רק לאחרונה כשערכנו סדר במקלט. הצילומים היו מודבקים כל כך טוב באלבום שלא הצלחתי לשלוף אותם ממקומם, לכן יצאו הסריקות מטושטשות ואתכם הסליחה.

מצאתי סרטון וידאו נדיר שערכה הטלוויזיה הצרפתית בשיתוף עם ערוץ 2 שהיה אז בהרצה

רציתי לכתוב פוסט מסכם על שבוע האופנה 2012 שהתקיים בשבוע שעבר.

רציתי לספר על פתיחת התערוכה "שורשים משותפים" שהתקיימה שלשום במוזיאון העיצוב בחולון.

רציתי. אז מה? במדינה תזזיתית כמו ישראל שלשום נחשב להיסטוריה  והשבוע שעבר הוא כמעט פריהיסטוריה. בימים שטילים יורדים בדרום הארץ כמו גשם וטיפות ממנו מגיעות עד תל-אביב וירושלים, את מי בכלל מעניין לקרוא על עיצוב או אופנה?

הטילים שנורו לתל-אביב אתמול  ובדיחות הטילים שרצות בכל הרשת הזכירו לי משהו שמאוד רציתי לשכוח. מלחמת המפרץ הראשונה . כתבתי על זה פוסט. זה נראה לי עכשיו יותר רלבנטי מתמיד.

במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.

השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.

הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין

העברנו את מטלטלינו לדירה בתל-אביב ב-15 באוגוסט, 1990, שבועיים אחרי שעיראק פלשה לכווית. עיתוי גרוע לכל הדעות. אבל החוזה עם הקבלן כבר נחתם, חומרי הבנייה נרכשו וכל חפצינו היו ארוזים בארגזי תה גדולים שנערמו בשתיים שלוש קומות בכל פינה בבית. אז מה כבר נשאר לנו לעשות? רק להתפלל שהכול יעבור בשלום. אבל תפילה לא הייתה מעולם הצד החזק שלנו.

כך קרה שחזרנו לתל-אביב באחת משעותיה הקשות במלחמת המפרץ, 1991. כבר ביום הראשון כשהארגזים מילאו כל פינה בדירה הקטנטנה, הרגשתי משהו שונה באוויר. אמנם השכונה הייתה אותה שכונה והבתים אותם בתים, אבל השקט המוזר שירד על העיר בשעת הדמדומים היה שונה לגמרי מהמולת העיר שהכרנו.

אחרי כמה ימים החלו בערוץ הראשון תשדירי שרות לחלוקת ערכות מגן. בהתחלה צחקנו. באמת? מה הקטע? אבל כשראינו שהתורים לחלוקת הערכות מתארכים והשמועות על מחסור צפוי מתגברות, הלכנו גם אנחנו לעמוד בתור.

גם כשחלונות הבתים בשכונה החלו להתמלא במשבצות, אני לא נקטתי פעולה. אבל כשסוף סוף הלכתי לקנות נייר דבק בחנות השכונתית, אמרו שכבר אזל. גם יריעות ניילון לאיטום היה קשה להשיג. בסופר היו תורים ארוכים והרבה מדפים ריקים, במיוחד של קופסאות שימורים ומים מינרלים.

אני אוטמת את החדר

כמו כולם הקשבתי לחדשות בדריכות ובמתח, וכמו כולם הגעתי לעבודה עם ערכת מגן. הייתי אז ראש המגמה לעיצוב אופנה בשנקר והייתי צריכה להכין את שנת הלימודים 1991 שעמדה בפתח. העיסוק האינטנסיבי במהלך היום השכיח ממני את המצב המתוח, אבל בערב, כשחזרתי לדירה הזמנית, נשקף אלי מבעד לחלונות המודבקים בנייר דבק, הנוף של פארק הירקון והוא נראה שונה ועצוב.

מדי שבוע קפצנו לדירה שלנו ברמת השרון לראות איך מתקדם השיפוץ. בשבוע הראשון עבד הפועל הערבי במרץ, שבר את כל הקירות הפנימיים והתחיל בבניה של קירות בלוקים חדשים. אבל ככל שהמתיחות גברה, רמת המוטיבציה שלו ירדה וכעבור שבועיים חדל להגיע. הקבלן אמר שלא נדאג, שהוא יעבוד במקומו ושיהיה בסדר. אבל אחרי שבוע הגיע טלפון מהקבלן. הוא מוכרח לעבור עם משפחתו לכרכור. אז כבר הבנו שהשיפוץ שתכננו לחודשיים-שלושה יתארך לזמן בלתי מוגבל.

הכניסה לסופרמרקט עם ההודעות הנוגעות למלחמה

בינתיים החלה שנת הלימודים החדשה ב'שנקר' ולמראית עין התנהלו העניינים כרגיל. אבל יותר ויותר מורים ותלמידים החלו לנטוש את תל-אביב וסביבתה והיעדרותם היתה מובנת ומוצדקת. כך נמשכה השגרה המתוחה שלנו עד ה-1 בינואר, 1991.

באותו ערב, הלכתי לישון בהרגשה מוזרה. שנה חדשה החלה והסוף למשבר לא נראה באופק. אור ליום 2 בינואר, בשעה 02:30 התעוררנו לקול הטלוויזיה של השכנים מעבר לקיר המשותף בחדר השינה, שהיה פתוח בפול ווליום. קלטנו מיד שההתקפה האמריקנית נגד עיראק החלה.

אז התחילו לילות ללא שינה, שבהם כל רחש מקרי נשמע כמו טיל מתקרב. אחרי שבועיים עשינו היכרות עם 'נחש צפע', אות האזעקה שעתיד היה ללוות אותנו עד סוף מלחמת המפרץ. אז גם הבנו סופית שלא ניתן לאטום אף חדר בדירה הזמנית שלנו בגלל החלונות הרבים ובגלל הקירות הדקים.

סוללות הפטריוט הוצבו במרחק 500 מ' מביתנו, ובגלל הקרבה הפיזית יכולנו לשמוע את שריקות השיגור, כאילו היו בחצר הבית. כל שריקה כזאת בישרה לנו באופן חד משמעי שטיל סקאד נמצא בדרך אלינו ואנחנו לא יכולנו לעשות כלום. הריטואל הקבוע של חבישת המסכה, הרטבת סמרטוט הרצפה במים ודחיפתו מתחת לדלת, יחד עם דבריו המרגיעים של נחמן שי, דובר צה"ל דאז, עזרו לנו לעבור איכשהו את רגעי האימה הארוכים והמשתקים, מרגע הישמע השריקה ועד צפירת הארגעה.

דני ואני עם מסכות גז ב"חדר האטום"

מודעה שהוצבה בכניסה לבתי הקולנוע: בהתאם להוראות הג"א אין להתיר כניסת צופה לאולם ללא ערכת אב"כ

נחש צפע: מבט אל העיר בזמן האזעקה

בשבועות שנקפו, הפכה תל-אביב לעיר רפאים. המסעדות ובתי הקפה היו שוממים, האוטובוסים נסעו ריקים. הילדים לא הלכו לבתי הספר ושוק הכרמל ננטש. לקראת רדת החשיכה התרוקנו הרחובות, האורות עממו, וטורי המכוניות בכבישי היציאה מהעיר התארכו יותר ויותר.

התל-אביבים החלו לעזוב בהמוניהם את העיר ללא הפסקה שהחליפה את הסלוגן המוכר ל'עיר ללא נטישה'. ויכוח מר ניטש סביב זכותם של התל-אביבים, שצ'יץ' קרא להם 'עריקים', לעזוב את העיר. אבל מי שהחליט לנטוש לא הרגיש צורך לקבל לגיטימציה מראש העיר.

השלטים שהוצבו בפארק הירקון הנטוש בתל-אביב בזמן המלחמה "עיר ללא נטישה"

אז כבר התחרטנו באמת על הרגע שבו עזבנו את דירתנו ברמת-השרון. בשלב שהייאוש נעשה מאוד לא נוח, שקלנו אפילו לשוב לשם, אבל הקירות היו הרוסים, החשמל והמים נותקו, והבנו שנאלץ להישאר תקועים בדירתנו הזמנית בתל-אביב לעוד הרבה זמן.

באחד הלילות המתוחים ביותר, נשמעה ההתרעה 'נחש צפע', ואחריה שריקת השיגור. אבל במקום אות ההרגעה שציפינו לו, שמענו פיצוץ רב עצמה שזעזע את הבניין כולו. טיל נחת על שכונת ותיקים ברמת-גן, במרחק של כ-2 ק"מ אוויריים מהדירה שלנו, ובמרחק 100 מטר בלבד מ'שנקר'.

למחרת בבוקר הלכתי לראות את הנזק שנגרם למשרד שלי ב'שנקר'. בקיר החיצוני הופיע סדק ארוך ועמוק, מדפי המתכת עפו מהקיר ונמעכו, זכוכיות החלונות נופצו ועל שולחן העבודה שלי הייתה מונחת ערימת אבנים מעורבת בקלסרים הפוכים וניירות קרועים. הרצפה הייתה מכוסה בשברי בטון ורסיסי זכוכית ואבק מחניק עמד בחדר. בשלב זה הופסקו הלימודים ב'שנקר'.

מאוחר יותר עברנו גם אנחנו לירושלים.

מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה בערב פורים, תשנ"א, 28 בפברואר, 1991, באותה פתאומיות שבה החלה. חגגנו את סיום המלחמה במגרש החניה הגדול של 'שנקר', עם כמה עשרות סטודנטים שהגיעו מהסביבה. רמקולים גדולים הרקידו את כל מי שבא להשתתף בחגיגה והטלוויזיה הישראלית שלחה את דליה מזור לסקר את האירוע עבור 'מבט לחדשות'. בדיעבד הסתבר שהיה זה אירוע פורים הראשון שנחוג אחרי המלחמה בתל-אביב.

השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון הסתיים בסוף יוני, 1991, כמעט שנה אחרי היום שבו החל.

פחות משבוע לקח לתל-אביבים לחזור לשגרה המוכרת. המסעדות ובתי הקפה התמלאו אנשים. ההצגות והסרטים משכו קהל רב. תל-אביב עשתה את מה שהיא יודעת לעשות כדי לשכוח במהירות את הטראומה של מלחמת המפרץ.

כי בתל-אביב כמו בתל-אביב ההווה תמיד משכיח את זיכרונות העבר.

הערה: הטריגר לפוסט זה היה אלבום צילומים שצילם עודד במלחמת המפרץ הראשונה ושאותו גילינו רק לאחרונה כשערכנו סדר במקלט. הצילומים היו מודבקים כל כך טוב באלבום שלא הצלחתי לשלוף אותם ממקומם, לכן יצאו הסריקות מטושטשות ואתכם הסליחה.

מצאתי סרטון וידאו נדיר שערכה הטלוויזיה הצרפתית בשיתוף עם ערוץ 2 שהיה אז בהרצה

אתחיל בעובדה טריוויאלית. ירון היה סטודנט שלי בשנקר. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שביליתי 26 שנה מחיי בהנחיית סטודנטים במגמה לעיצוב אופנה, וכמו שאני אומרת לפעמים על מעצב זה או אחר 'כן, גם אותו לימדתי. כולם היו בני'.

הפוסט על ירון מתגלגל לו על שולחני כבר כמה חודשים ובכל פעם שאני אוטוטו יושבת לכתוב, קורה משהו שהופך את הכתיבה ללא רלבנטית. כך היה גם למחרת 'שבוע האופנה הישראלי' (פארסה ששווה פוסט בפני עצמה) פתאום פרץ מבצע 'עמוד ענן' והפך את הפוסט החדשותי על תצוגת האופנה של ירון מינקובסקי  לשלג דאשתקד.

צילום מתצוגת האופנה בתחנה, תל=אביב

אז זהו. אקטואליה או לא. אני כותבת עכשיו ומיד לפני שיתחיל 'עמוד ענן' 2,  או 'לבנון' 3 , או גוד נווז וואט, כי זאת היא המציאות של חיינו.

שמלת שיפון קטנה עם מוטיבים של קלפים

ירון הוא מעצב מוכשר. הוא יצירתי ושופע רעיונות. הוא בחר לעסוק בעיצוב אופנה. אבל באותה מידה ואולי אפילו יותר, היה מצליח בעיצוב טקסטיל או בעיצוב גרפי. הוא סיפר לי שהוא רצה בכלל ללמוד אמנות ב'בצלאל' אבל בלחץ ההורים הלך ללמוד מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו ולא איזה 'לופט גשפטן'. בשנה השנייה שלו בשנקר הלך לגוטקס והציע לעבוד אצלם כפרילאנסר. רצה הגורל והוא קבל שם את הזדמנות חייו. גב' גוטליב ז"ל שידעה לזהות טאלנטים אפילו בחושך גמור, הבינה שיש לבחור הזה מה להציע ובקשה ממנו הצעה לקולקציה בהשראת ירושלים. הוא לקח את ההצעה בשתי ידיים, הלך לראות איזה קישוטים יש במלאי של 'אבגד' ומצא שם אוצרות: אלמנטים בצורת חמסה, קישוטים בצורת מגן-דוד, ועוד  קישוטי מתכת שאת כולם בקש לצפות בעבורו בזהב. בתוספת אבני תורקיז וסרטי זהב, הוא יצר טקסטורה מרהיבה שאותה הדביק על הלייקרה בדבק חם וכך יצר את ה'רקמות' לקולקציה המהוללת ביותר של גוטקס בכל הזמנים 'ירושלים של זהב'.

עפרה חזה בדגם ירושלים של זהב

ירון מספר לי שכאשר הוצגה קולקציית 'ירושלים של זהב' לראשונה בשנת 1992, ב'איגדו' בדיסלדורף, עמד כל הקהל על הרגליים ובכה. למחרת הוא כבר הכין עוד דגמים לתצוגה.

התחנה הבאה בדרכו המקצועית הייתה זכיה בפרס 'איגדו' בדיסלדורף כסטודנט שנה ג' , עם אאוטפיט שאותו תפר ממפות שולחן בוכריות, שהפך להיות יותר מאוחר הבסיס לקולקציית הגמר שלו ועוד יותר מאוחר לבגדי ההופעה לאירוויזיון בעבור דץ ודצה.

הדגם בהשראת מפות בוכריות

כיום הוא מעצב עצמאי בתחום בגדי הערב. העסק שלו קיים כבר 15 שנה.

איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?

אין לי סגנון מוגדר. אין לי בעיה לגעת בכל תחום שמעניין אותי. אני רומנטיקן ויצירתי, והדגמים שאני יוצר הם ייחודיים  ומוקפדים.

מה השאיפות שלך?

הגשמתי כבר את כל השאיפות. עבדתי בארה"ב בחברת 'אטלנטיס'  לבגדי-עור, 8 שנים. קבלתי הצעה לעבוד אצל אנריקו קוברי וסירבתי. אני מרוצה ממה שהשגתי. המשפחה שלי היא אצלי במקום ראשון ורק אחר כך באה הקריירה.

לירון ולרעייתו, פזית, יש 4 ילדים ולפי מה שהבנתי הוא אבא מסור שלוקח חלק פעיל בטיפול בילדים, ורק על זה לבד, הייתי מעניקה לו בהחלט לייק בריבוע.

שמלה קטנה מאריג פאייטים

ואפילו שזה כבר לא אקטואלי, אני רוצה להתייחס כאן לתצוגת האופנה שהציג במתחם התחנה בשבוע האופנה האחרון. אקדים ואומר כי לבקש ממעצב אופנה להכין קולקציה בתוך 10 ימים זאת בקשה לא רצינית שהמעצב צריך לדחות אותה על הסף, אבל  מכיוון שהוא לא דחה,  אתייחס למה שראיתי.

לפי התצוגה הבנתי שיותר ממה שהוא אוהב לעשות בגדים הוא אוהב להשתעשע ביצירת טקסטילים. מכאן נובעים הדגמים הרבים שבהם הטקסטיל הוא החלק המרכזי. ירון עיצב חלק גדול מהטקסטילים בתצוגה זו.  כמו למשל, הטקסטילים האווריריים עם העיגולים בלבן על לבן, או באדום על אדום, שהתופרות בסטודיו שלו חיברו אל הבד בהמון סבלנות והשקעה, וגם השיפונים הלבנים שנתפרו עליהם מוטיבים  של קלפים בשחור, שיצרו אריגים קלילים המתנפנפים עם כל תנועת גוף.

שמלה שחורה קטנה עם מגזרות עיגולים

ככלל, השמלות החזקות שלו הן אלה המבוססות על טקסטיל מושקע ולא על גזרות מסובכות, שנראות לפעמים קצת מאולצות. אם הייתי צריכה למקם אותו בתקופה כלשהי בתולדות האופנה (הסטוריונית, לא?) הייתי ממקמת אותו ללא הסוס בשנות ה-20 של המאה הקודמת. איזו תקופה נפלאה. גזרות לא מתוחכמות, אריגים מהממים בעושר טקסטורלי, רקמות חרוזים  והמון רומנטיקה…כבר אמרנו שירון בחור רומנטי, לא?

הכי יפות בתצוגה שלו היו השמלות הקטנות בצבעי פסטל, מבד גפיור משובח, לפעמים עם צווארון קולר ולפעמים עם מחשוף התואם את הטקסטורה של הבד, בעלות גזרה מינימליסטית, שהונחו בנונשלנטיות על הגוף והתנועעו עם כל צעד של הדוגמניות על המסלול. השמלות  האלה היו יכולות להתאים לסרט תקופתי, בצירוף גרבי משי, סרט מצח על הקארה הגזור היטב, ונעלי בובה על עקבים בינוניים.

אהבתי את התצוגה הנינוחה והלא מתאמצת שאילו היו מפחיתים מתוכה כמה דגמים שחזרו על עצמם הייתה נותנת תחושה יותר נעימה ומשאירה טעם של עוד.

ירון הוא אדם של ניגודים: מופנם ומוחצן, סולידי ונועז, קרייריסט ואיש משפחה מסור. לדעתי, הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו. אולי יום אחד הוא בכל זאת יפנה לאמנות, או לדיזיין-ארט. יש לו פוטנציאל. רק חכו בסבלנות עד שהילדים שלו יגדלו.

כל הצילומים משבוע האופנה

צילומי הדגמים של הקולקציה האחרונה: דביר כחלון.

סוף סוף זה קרה. התערוכה 'הגברת עם החרציות' נפתחה למבקרים. אתמול בערב התקיימה פתיחה  למוזמנים בלבד והיום התערוכה פתוחה לכל הציבור. הביקורות החיוביות שאני מקבלת על התערוכה שאצרתי מחממים לי את הלב ואני רוצה להודות כאן לכל המברכים והמחמיאים בעיתונות, בפייסבוק, בטלפונים, בסמסים ובמיילים. אני מרגישה שסגרתי מעגל וזאת הרגשה מאוד מתגמלת. אני עדיין עייפה ועדיין מתרגשת, אבל כבר יכולה לעשות וי ולהמשיך קדימה.

דגמים מקולקציית צ'ארדש

דגמים מקולקציית קן-קן

דגמים מקולקציית גוגין

גוגין לצד ג'יברני (מונה)

עוד גוגין

ירושלים של זהב

היום צלצלה אלי מרים רוזוב, בתה של גב' גוטליב ואמרה לי כי התערוכה שאצרתי עומדת באמות המידה הגבוהות ביותר שהיא מכירה והיא מרגישה כי היא מחווה ראויה לאמה. המילים שלה כל כך חמות וכל כך אמתיות שאני מרגישה בת מזל על שנפלה בחלקי הזכות להכיר את גב' גוטליב ולאצור תערוכה ראויה לזכרה.

בין כל האנשים שפגשתי בפתיחה, היו אנשים רבים מתעשיית האופנה והטקסטיל בארץ. דוגמניות עבר, מעצבים צעירים ומעצבים שכבר עברו כברת דרך. אנשים שעבדו אתי לאורך השנים, מראשית דרכי כמעצבת צעירה המשתתפת בשבועות האופנה בשנות הששים והשבעים, דרך 'לודז'יה' בתחילת שנות השמונים, 'אתא' בשנים 1881-1983 וכמובן מורים ובוגרים רבים משנקר.

אופארט

ואן-גוך

פריאוס'

וירטואל ארט (סוניה דלוניי)

בין כל החוגגים הרגשתי  בחסרונם של כמה אנשים יקרים שלא היו מחמיצים אירוע כזה בעד כל הון שבעולם, ובדמיוני ראיתי דמויות מוכרות, עולות ובאות: תמי בן-עמי המיתמרת מעל ההמון. ריקי בן-ארי המאיירת הבינלאומית. לילי דרוויש המעצבת שעבדה אתי ב'אתא'. רוז'י בן-יוסף שלמדה אתי בקורס הראשון למעצבי אופנה. תלמה טלמור כתבת 'הארץ' בשנות הששים.  שוקי לוי המעצב המוכשר של 'ספורטלייף'.  אליקים שפיגל המעצב הישראלי הראשון שפרץ את הדרך לפריס. נורית בת יער הכתבת המיתולוגית של 'ידיעות אחרונות'. יהודית גוטפריד בתה הצעירה ויד ימינה של לאה גוטליב. פיני לייטרסדורף מעצבת משכית, לולה בר התופרת הממלכתית. כל האנשים הטובים האלה כבר אינם בינינו. אבל זכרם צף ועולה באירועים מסוג זה. יהי זכרם ברוך.

איורים של דגמים עם פיסות בדים

דגם ותכתובת

ההתחלה של קולקציית נפרטיטי

דוגמיות לשילובי צבעים

דוגמאות של הדפסים

הקהל הרב שגדש אתמול בערב את חלל המוזיאון מבפנים ומבחוץ העיד באופן הברור ביותר שתערוכה על נושא אופנה מושכת, מסקרנת ומרתקת לא רק את המכורים לעניין אלא גם את הקהל הרחב.

עכשיו, כאשר תערוכות אופנה כבר התאזרחו במקומותינו, אני רוצה לקוות שבעקבות התערוכה ללאה גוטליב ז"ל יבואו תערוכות אופנה נוספות למעצבי אופנה ישראלים בעבר ובהווה. יש רבים וטובים הראויים לתערוכה מיצירותיהם, ויש לתת להם את הכבוד המגיע להם.

המבקרים בפתיחה

חיוך של נחת

כל הצילומים צולמו על ידי באייפון

קישור לתערוכה 'הגברת עם החרציות' באתר הבית של מוזיאון העיצוב, חולון:

http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/exhibition.aspx?pid=25&catId=-1

קרן בן-חורין, עוזרת לאוצרת בתערוכה 'הגברת עם החרציות' מתארת את העבודה על התערוכה מזווית הראיה שלה

לפני מספר שנים יצא משרד החינוך בקמפיין שסיסמתו "מורה טוב הוא מורה לחיים", היום אני יכולה להגיד כי יש לי הוכחה בדוקה שזוהי אמת לאמיתה.

בשנת 2004 הייתי סטודנטית שנה שלישית לעיצוב אופנה בשנקר, ונדרשתי לכתוב עבודת גמר עיונית בתחום לימודי. עבודה זו  נראתה לי אז, כמעמסה מיותרת ומכשול בדרך להשלמת קולקציית הגמר. אילה רז, אחת המנחות בקורס, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לקחת חלק במיון, קטלוג, מחקר וכתיבה לקראת תערוכה על גוטקס, שהייתה מתוכננת להיערך במוזיאון תל-אביב לאמנות, והנושא שאותו אחקור יהיה הנושא של עבודת הגמר שלי. אני חייבת להודות כי בנקודת זמן זו, השם גוטקס היה מוכר לי אך השם לאה גוטליב לא אמר לי דבר.

לאחר שהסכמתי לקחת חלק בפרויקט זה, התחילה קבוצת המחקר שמנתה שש סטודנטיות להיפגש בדירתה היפיפיה של גב' גוטליב , בנוכחות המנחה, אילה רז. במהלך העבודה על התערוכה הכרתי מקרוב את גב' גוטליב.  אישה קטנת מידות וחביבה, מסבירת פנים ונעימה. למרות גילה ויכולתה המוגבלת לתקשר בעברית, אי אפשר היה שלא להתרשם מהתלהבותה מיופי בכלל ומעיצוב בגדי ים בפרט. פעמיים בשבוע נפגשה קבוצת המחקר שלנו וביחד התחלנו לתעד, לצלם, למיין ולקטלג מאות פריטים, שנשלחו בארגזי קרטון גדולים מ'גוטקס'.

 באופן אישי, חוויתי חוויה דתית כמעט, של גילוי והתפעלות, שנבעה מהיכרותי עם יצירותיה  של  אחת המעצבות הגדולות ביותר בישראל. כל אחד מהפריטים שהוצא מהארגזים ונתלה  על קולב היה עבודת אמנות קטנה, מלאכת מחשבת מדוקדקת שנעשתה במסירות ובאהבה.

גב' גוטליב מקבלת את פרס המעצבת המצטיינת באיגדו 1982 (תמונה למטה מימין)

במקביל לעבודת המיון שערכנו נערכו פגישות בינינו לבין   אנשים שונים שהכירו את גב' גוטליב ועבדו עמה, הם חלקו עמנו את זיכרונותיהם ואפשרו לנו להיחשף לצורה המיוחדת שבה עבדה. לאחר מיון כל הפריטים נוצרה חלוקה ברורה של נושאי השראה. חברתי אלי קורמן ואני בחרנו לכתוב על השפעות מתחום האמנות על יצירתה של לאה גוטליב. ככל שהתעמקנו בפריטים והתחלנו לזהות את נושאי ההשראה, כך הלך והתברר לי עד כמה שונה וייחודית הייתה צורת עבודתה וגישתה של לאה גוטליב  לעיצוב.

במהלך העבודה גילינו כי בתחילת דרכה כמעצבת חסרה לאה גוטליב יחוד עיצובי, ורק בשנות השבעים החלה להתנסות בעיצוב  המשלב מזרח ומערב, ומתבסס על אמנות, מחול, טבע, מוזיקה, עבודות יד אתניות , נופים וחיות. בד בבד עם השתנות נושאי ההשראה , השתנתה גם גישתה לצבעוניות, לפיתוחי הגזרות ולטכנולוגיה הטקסטילית.

תמי בן עמי , 1982, צילום: בן לם

לאט לאט התברר לי כי כתיבת העבודה הייתה בעבורי מהנה אפילו יותר מעיצוב קולקציית הגמר, ובסוף התהליך הגשנו אלי קורמן ואני עבודה של כמאה עמודים שעליה זכינו להערכה מעולה. כך קרה שעל אף שהתערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות לא התקיימה, אני זכיתי לחוויה יוצאת דופן.

עם סיום לימודי עברתי לניו יורק לעבוד בחברת אופנה מקומית. התמסרתי לעבודתי ונהניתי לעבוד בתחום לימודי, בעיר מסעירה ומלאת תרבות כניו יורק. אך כעבור שנתיים החלה לבעבע בי תחושה של חוסר סיפוק. לא משום שלא אהבתי את עבודת העיצוב, אלא משום שהתכלית המסחרית לא סיפקה אותי. בשלב ההתלבטות לגבי הכוון שעלי לבחור, עלו בי זיכרונות המחקר והכתיבה על לאה גוטליב וגרמו לי לחפש תחום שבו אצליח לשלב את אהבתי לעיצוב לאמנות וליופי  עם מחקר אקדמי בתחומים אלה. ההחלטה שקבלתי הביאה אותי ללימודי מוזיאולוגיה בהתמחות אופנה וטקסטיל ב- -Fashion Institute of Technology

גוטקס על החוף, שנות ה-70, צילום: בן לם

את עבודת התיזה שלי בחרתי לכתוב על לאה גוטליב וגוטקס. איילה רז, שאיתה שמרתי על קשר אישי כל השנים סייעה לי ליצור קשר מחודש עם סיסי רוזנבאום, שהיתה יד ימינה של לאה גוטליב החל משנות השמונים. סיסי הייתה מקור מידע חשוב ביותר והיא עזרה לי ליצור קשר עם אנשים נוספים שעבדו עם לאה גוטליב. ערכתי מחקר בארכיונים של מוזיאונים שבאוספיהם נמצאו בגדי ים של גוטקס, ובספריות שבהן היו אוספים של מגזיני אופנה מהתקופה בה פעלה לאה גוטליב בגוטקס. כמו כן קראתי ראיונות רבים שנתנה לאה גוטליב לעיתונות הישראלית והאמריקנית. כל אלה איפשרו לי להרכיב תמונה מפורטת ומעמיקה של הדרך שבה נולדה קולקציה טיפוסית של גוטקס. החל מבחירת חומרי ההשראה, פיתוח הדפוסים והדגמים, דרך יצירת הקטלוגים והכנת תצוגות האופנה, ועד לשיווק הפריטים בבתי כלבו ברחבי העולם.

דגמים של גוטקס, תחילת שנות ה-80, צילום: בן לם

את הסיפורים המעניינים ביותר סיפרו לי בגדי הים עצמם. באמצעות אנלוגיה של הדפוסים המתוחכמים והגזרות המשוכללות שבהם השתמשה לאה גוטליב הבנתי כיצד שילבה  המעצבת בוירטואוזיות נושאי השראה שונים ומגוונים ליצירה חדשה משלה, בעלת כתב יד ויזואלי מובהק. ככל שחקרתי את יצירתה של לאה גוטליב, כך גברה סקרנותי והערכתי כלפיה.

הייתה לי זכות לפגוש את לאה גוטליב מספר חודשים לפני מותה ולהעניק לה עותק מעבודתי. זמן קצר לאחר ביקור זה, הודיעה לי איילה כי מוזיאון העיצוב בחולון יקיים תערוכת מחווה ללאה גוטליב, ושהיא נבחרה לאצור את חלקה ההיסטורי של התערוכה. איילה שוב ביקשה שאצטרף לצוות המחקר והכתיבה ושמחתי לעשות זאת.

מבט אל תערוכת הגברת עם החרציות, צילום: אילה רז

למרות המרחק הפיזי, איילה ואני הצלחנו לעבוד בצורה קרובה ועקבית, כאשר אנו מתייעצות זו בזו, מעבירות חומרים, פיסות כתובות ורעיונות ראשוניים מאחת לשניה. מבחינתי היתה זו לא רק סגירת מעגל שמעולם לא ציפיתי לה, אלא גם כבוד וזכות גדולים לעבוד עם איילה שלא רק היוותה השראה ללימודי האקדמאים אלא גם תרמה רבות להשכלתי בתחום העיצוב והאופנה.

העבודה היתה אינטנסיבית, תחת לוח זמנים שלא איפשר תמרון רב. ביום הלכתי לעבודתי כמעצבת סריגים, ובערב, לאחר שהשכבתי את בני לישון, ישבתי מול המחשב וכתבתי. בכל שבוע איילה נתנה לי משימות, קולקציה או נושא שאותו התבקשתי לחקור ואני הייתי מפשפשת בחומרים הרבים שאספתי, מביטה בתמונות שצילמתי במהלך המחקר, חוזרת לחלקים מעבודת התיזה שלי, ואף אל העבודה שכתבתי עם אלי קורמן וכתבתי, כתבתי וכתבתי. סופת ההוריקן סנדי ששיתקה את העיר, איפשרה לי להישאר בבית ולהתמקד בכתיבה למשך מספר ימים מרוכזים.

מבט אל תערוכת הגברת עם החרציות, צילום: אילה רז

בדצמבר 2012, לאחר מותה של לאה גוטליב, ביקרתי שוב בישראל והגעתי לבית גוטליב. היתה זו תחושה מאוד מוזרה לבקר בביתה מבלי שהיא תהייה נוכחת בו. שם פגשתי את איילה, סיסי וגלית אשכול שהיו בשלבי מיון סופיים של הדגמים לתערוכה. זה היה השלב שבו הבנתי כי בגדי הים שעיצבה לאה גוטליב הם יומן מסע תרבותי ואישי כאחד.

מעולם לא חשבתי שאותה עבודה שכתבתי בשנקר בתור סטודנטית תוביל אותי למקומות שאליהם הגעתי ותפתח בפני עולם קסום שאותו יצרה אישה אחת, קטנה אך גדולה.

לאה גוטליב השפיעה לא רק על חיי, אלא על כל מי שדרכו נפגשה עם זו שלה. יהיה זכרה ברוך.

גוטקס תחילת שנות ה-80, צילום: בן לם

 קרן בן-חורין היא מקימה ועורכת הבלוג: On Pins & Needles (pinsndls.com)

Then & Now (thennnow.tumblr.com)

היא תציג את עבודת התיזה שלה:

What’s Under Your Pareo? Unraveling the History of Gottex Beachwear

 בכנס השנתי של: T he Costume Society of America, שיתקיים בלאס וגאס במאי 2013

התערוכה "בואי כלה" המוצגת עכשיו במוזיאון  בית התפוצות היא תערוכת חובה לכל מי שמתחיל היום את שנת לימודיו הראשונה במחלקה לעיצוב אופנה, לכל מי שכבר עוסק במקצוע זה וגם למי  ששואף להיות מעצב אופנה בעתיד.

כדי להבין מדוע תערוכה זו היא חשובה כל כך-  כדאי לקרוא את הרשומה הבאה.

הדגם של חן אריאל-נחמן ולצידו מקור ההשראה

הקשר שבין שורשים לעיצוב  וליצירה בכלל- העסיק אותי מאז שהתחלתי במחקר מקיף העוסק בהתפתחות האופנה בארץ בתחילת שנות התשעים, שמצא את ביטויו בספר "חליפות העתים" שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בשנת 1996.

הדגם של אייל רון מייסטל לצד נושא ההשראה

בשנים 1985-1992 כשהייתי ראש החוג לעיצוב אופנה בשנקר, הוספתי את הסמינריון "שורשים" למערכת השעות של שנה ב' וגם הנחיתי אותו. בקורס זה ערך כל סטודנט מחקר אישי על שורשי משפחתו ובדק  את השפעתם על סגנונו בעיצוב. לא פעם הייתי עדה להתפרצות אמוציונאלית מלווה בבכי, כאשר אחד הסטודנטים "עלה" על מידע משפחתי שגרם לו לתהות מחדש על התייחסותו  לעיצוב. זכורה לי סטודנטית שהעזה ליזום פגישה עם הורה שהקשר אתו נותק לפני שנים והקורס נתן לה לגיטימציה כביכול, לחדש את הקשר, או סטודנט שהצליח סוף סוף לפתוח מכתבים מעיזבון משפחתי שלא היה לו עד אז אומץ לעשות זאת והחשיפה לתוכנם גרמה לו לטלטול רגשי עמוק שבא לידי ביטוי בסגנון העיצוב שלו שהשתנה באופן מהותי. במיוחד זכור לי המקרה של  אחת הסטודנטיות המבריקות שהיום היא בעלת מותג מצליח לאופנה, שחשפה דברים חסויים על ההיסטוריה המשפחתית של אמה- והחשיפה גרמה לה לחשוב מחדש על דרכה בעיצוב וכתוצאה מכך- חל שינוי מהותי בסגנון שלה והעיצובים שלה נראו יותר אותנטיים וייחודיים.

"בלי שורשים, שום דבר לא יצמח כאן" אמר צ'רצ'יל , אז שר המושבות הבריטי, לדיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב, כאשר האחרון ניסה לעשות עליו רושם בביקורו בעיר (30.3.1921)באמצעות נעיצת ענפי ברוש ואורן באדמה לאורך המסלול שבו היה אמור האורח לעבור. כצפוי, כל ה"עצים" נטולי השורשים, עפו ברוח החזקה, וחשפו את תרבות האינסטנט, שתל-אביב הצטיינה בה מראשיתה, לעיני האורח הנדהם.

את מה שאמר אז צ'רצ'יל לדיזנגוף, חייב, לדעתי,  כל מעצב  לשנן לעצמו כבר מתחילת דרכו היצירתית: "בלי שורשים- שום עיצוב מקורי לא יצמח".

בהקשר זה מעניין לציין שהתקופה היחידה בהיסטוריה של האופנה בארץ, שבה הגיעה האופנה הישראלית להישגים בינלאומיים הייתה משנת 1968 ועד 1973 (עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שבא בעקבותיו).

ריקי בן-ארי שהייתה אז יועצת למרכז האופנה של מכון היצוא, מספרת על המפנה בסגנון האופנה בישראל כך: "עברתי במוזיאונים השונים בארץ, ראיתי וספגתי דברים ובהשראה זו התחלתי לעבוד עם היצרנים השונים במטרה לבנות לכל יצרן מעין פרויקט אתני-ישראלי…לאחר מכן ייצרנו את אותם סריגים בהשראות השונות ששידרו ישראליות ושיקפו היטב הלכי רוח ואווירה עיצובית, ששררה אז בארץ. לבסוף נערכה תצוגה מהממת של הדגמים שזכו להצלחה מסחררת. זאת לדעתי, הייתה אחת התפניות להשפעה האתנית בישראל" (חליפות העתים, עמ' 194) קולקציה זאת שהוצגה באוקטובר 1968 סימנה את ראשיתו של הסגנון הישראלי באופנה שהתפתח כאן בתקופה שבין  סיום מלחמת ששת הימים ופרוץ מלחמת יום הכיפורים והיה אחת הסיבות שבגללן הוצבה אופנת ישראל על מפת האופנה הבינלאומית והתג Made in Israel  היה תג יוקרתי שעבורו היו קניינים בעולם מוכנים לשלם כסף טוב.

דגם של אשה מהרי האטלס במרוקו ששימש מקור השראה לקולקציה של "ג'רקולי" צילום: בן לם מתוך Israel Fashion 9, 1968

הדגם של ג'רקולי שנוצר בהשראת הבגד המרוקני שלמעלה. צילום: פיטר הרצוג, Israel Fashion 9

נזכרתי בכך, כאשר בקרתי בתערוכה "בואי כלה" המוצגת עד סוף פברואר, בבית התפוצות בתל-אביב. עבודת המחקר המעמיקה שערכו הסטודנטים, בהנחית רונן לוין,  לאיתור ולגילוי השורשים האתנוגרפיים של משפחתם, העלתה אותם על דרך חדשה שבה היו צריכים להתבונן פנימה במקום החוצה ולגלות את ה"ארסנל" המשפחתי העשיר העומד לרשותם לצורך עיצוב שמלת הכלה.

ברדס מסורתי תימני- הילה טביב

מקור ההשראה של מור כפיר בהשראת הדיבוק

איל רון-מיסטל טבעת אתנית כמקור השראה

התערוכה שאותה אצרו נטע הראל ורונן לוין, מציגה לצד כל דגם, חלק מהמחקר שנעשה לאיתור השורשים המשפחתיים ומסורות הלבוש האותנטיות, וברוב העבודות ניכר חיבור מעניין מאוד בין השורשים האתניים לבין הבגד העכשווי.

כאשר מעצבים בגד כלה בהשראת שורשים, המשימה היא לגלות את שביל הזהב שבין אז לעכשיו ובין טקסטיל מסורתי לטקסטיל עכשווי. השימוש בטכנולוגיות חדשניות הוא לגיטימי ומתבקש ויכול להביא לפיתוחו של טקסטיל חדיש ומקורי היונק השראה מטקסטיל מסורתי, ובנוסף מעשיר אותו ומחבר אותו ליצירה חדשה ברוח הזמן. נושא ההשראה האתני צריך להיות קרש קפיצה ליצירה מקורית וחדשה, שאיננה אתנית וגם לא היסטורית.  אין לחקות בה את הדגם המסורתי, אלא יש להטמיע אותו בתוך תהליכי העיצוב לצורך יצירת דגם חדש ועכשווי.

מאחר שקשה היה לי לצלם באולם התצוגה החשוך והצילומים שצילמתי לא עשו חסד עם הדגמים, העדפתי להציג כאן רק מקורות השראה של שלוש עבודות שונות לגמרי בגישה, במקורות ובדגם הסופי. את הדגמים עצמם תוכלו לראות בסרטון הוידאו היפה המופיע כאן למטה. כדאי לצפות.

השראה.

באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף  אחד רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!

אם תפגשו את עירית ברחוב, קרוב לוודאי שתסובבו את הראש אחריה כדי להביט בה שוב ולא בגלל מה שאתם חושבים. היא לא איזו 'שאפה' סקסית, היא לא לובשת בגדים חושפניים, היא עברה מזמן את גיל הנעורים והיא לא מיתמרת לגובה מטר ושמונים. אבל עירית מושכת תשומת לב מידית בכל סביבה שבה היא נמצאת. כי היא לא לובשת סתם בגדים. היא לובשת אמנות. כפרפראזה  על תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, ניתן לומר על עירית שבגדיה הם אמנותה. לא הבנתם? הנה תמונה אחת לדוגמא.

הבגדים של עירית על רקע קיר עם ציורי גרפיטי בתל-אביב

כך עירית התלבשה כשבאתי לבקר אותה בביתה שבמרכז תל-אביב: חולצה צבעונית משנות ה-70, וסט מברוקאד  בצבעי קרם-תורקיז, חצאית יד שניה מוואל פרחוני, וה"סמל המסחרי שלה"  שתי נעליים שכל אחת בצבע שונה.

והנה הנעליים מקרוב: צבעוניות ללא פשרות

חלק ממשקפי השמש של עירית בקופסת תצוגה

עירית סיימה לימודי עיצוב טקסטיל בשנקר בשנת 1977 כשהיא כבר אמא לשני ילדים.  בשיחתנו היא חוזרת ואומרת לי שרק בגלל שלמדה עיצוב טקסטיל ולא עיצוב אופנה היא מרגישה משוחררת מכל מיני התניות של טרנדים וכללים אופנתיים. היא מעזה לערבב צבעים ש"לא הולכים ביחד", היא מחברת בגדי קיץ עם בגדי חורף, היא מעמיסה המון צבעים על דגם אחד ובכל זאת, למרות שצירופי הבגדים שלה נראים במבט ראשון כלא מתאימים זה לזה, מבט נוסף עוזר לך לעכל את הצירופים המוזרים ואפילו להתפעל מהם.

הבגדים מונחים על הבובה כהדמיה לתלבושת של מחר

אני מרשה לעצמי לשאול את עירית אם לא מפריע לה שאנשים נועצים בה עיניים ואם הגיל שלה לא מרסן בה את הנטייה ללבוש אקסנטרי. עירית עונה לי כך:" לגבי השאלה של הגיל – אני מרגישה שהיום אני פחות מחויבת לתכתיבים כלשהם, פיתחתי לי את האישיות שלי ודעת הסביבה פחות רלבנטית לגבי ולכן אני יכולה להעיז אפילו יותר."

צירוף אביבי עם נעליים שונות

אני שואלת אותה איזה מעצבי אופנה ואיזה אמנים משמשים לה השראה. הנה תשובתה: "מעצבי האופנה שאני חולמת שילבישו אותי הם: ויויאן ווסטווד, קנזו, כריסטיאן לקרואה, קסטלבז'אק, אבל הכי מכולם אני אוהבת את וולטר ואן בירנדונק הבלגי, שהייתי מוכנה ללבוש כל בגד שלו, והרבה מצירופי הבגדים שלי נוצרו בהשראתו. לעומת זה היו צריכים לשלם לי הרבה כסף כדי שאלבש ארמני. אמנית שאני "מתה" עליה היא אגנס מרטין – שהיא לגמרי שונה ממני – אבל הרכוז וההתכוונות שלה מרתקים אותי, כמו כן אני מאד אוהבת את גרהרד ריכטר, ובארץ את אביבה אורי, פנחס כהן-גן ומיכאל גרוס."

עירית גדלה בקבוצת "אלומות" , שמשקיפה על כל עמק הירדן והרי הגולן.  לנוף זה, היא אומרת, יש השפעה גדולה עליה ועל אמנותה. היא מספרת לי על חלום שחלמה בילדותה  "שבו כולם סביבי נראו כמו המון תולעים אפורות קטנות ואני הייתי מוכרחה להתבלט על מנת להרגיש קימת ושונה ולכן הייתי צריכה לבחור בצבעים. הייתי ילדה שונה בהרבה מובנים, ונושא הלבוש היה אחד מהם. יש סיפורים מהילדות שסופרו לי ורק היום אני מסוגלת להבין עד כמה הם משמעותיים. למשל, באחד מבקורי  בעיר קנו לי סנדלים ירוקים בנעלי 'פרפר', שמרתי עליהם כמו על אוצר נדיר, על אף הסקנדל שנילווה לנעילת סנדלים כאלו בקיבוץ."

עירית כילדה בלבוש שונה.

יותר מאוחר, כשבגרה, מספרת עירית, היא נהגה להתלבש באופן מאוד דרמטי ולהרכיב שילובים קיצוניים של צבעים ובדים. אבל מה שהשתנה והשתכלל אצלה לאחרונה זה אופן החשיבה על התופעה. בשנים האחרונות היא גיבשה לעצמה אג'נדה מיוחדת ומפתיעה "אני לא מתלבשת על מנת להתלבש – אלא זהו מרכיב נוסף בעשיה האמנותית שלי.

עירית לפני עשרים שנה

הבגדים הם פלטת הצבעים שלי, ומחפץ פונקציונאלי הם הופכים לאובייקט אבסטרקטי. בשבילי הם לא בגדים, אלא צבע, ואני מנסה לארגן אותם באופנים שונים, לבדוק ולמתוח את גבולות והצירופים. אני מתייחסת לעיסוק שלי בלבוש – בצירופי הצבעים, בדוגמאות ובטקסטורות, כאל חלק מזהותי הנשית."

מערכת בגדים על הבובה

 בבלוג שלה  בסלונה , היא מספרת איך נולדים צירופי הבגדים שלה "פלטת הצבעים/הבגדים מתרוצצת לי בראש ואז היא נעצרת ואני יודעת – זהו זה. זה מה שהולך להתחבר להוא ועוד נוסף לזה גם הדבר ההוא ואז כשהכל מתחבר והמהומה בראש נרגעת אני מוכנה לצאת החוצה. ושם מתרחש התהליך המרתק של החוץ. קודם כל האור אחר. התנועה אחרת והתגובות – בין אם זה במבט ישיר או בהטית ראש כך שכאילו לא ארגיש ועד המילים. וכשאני חוזרת הביתה מתרחש תהליך ההתכנסות כששוב הכל מתערבב והומה מבפנים והתוצאה היא עבודת הקולאז’. המעגל מהמרחב הפרטי אל הציבורי ושוב אל הפרטי סובב והולך".

ועוד הרכב צבעוני

 ההרכב שנולד בדמיונה עובר הדמיה על גבי הבובה שנמצאת בביתה. קודם מולבשים הבגדים ואליהם נוספים האביזרים האקסנטרים שמוסיפים את כתמי הצבע הסופיים לקולאג' החדש שתלבש מחר.  הבגדים והאביזרים שברשותה לקוחים מאוסף שהיא מלקטת מזה שנים בחנויות יד שנייה, בשווקים בחו"ל ובארץ וגם בגלריות. היא משנה את תיפקודו של כל פריט לפי רצונה: עגיל יכול להפוך לטבעת, והחולצה יכולה להילבש כמקטורן.

עירית גם יוצרת קולאג'ים בהשראת הבגדים שלה, מה שהופך את אמנותה לאמנות מורכבת ורב-תחומית, אבל על זה לא ארחיב בפוסט זה.

הפגישה עם עירית ועם בגדיה עוזרת לי להבין עד כמה אני עצמי מסוייגת בלבישת בגדים צבעוניים שמושכים תשומת לב . רבים מהצירופים הנועזים שהרכבתי לעצמי, במהלך השנים, במדידות שלקראת היציאה, נשארו מפוזרים בחדר, כשבחרתי ללבוש, שוב ושוב, את הצבע הכי בטוח בעולם: שחור. לכן, אני מסירה את הכובע (שאינני חובשת) בפני עירית יציב על האומץ שלה ללכת עם האג'נדה האמנותית שלה עד הסוף.

תויק תחת:אופנה וסגנון חיים Tagged: אביבה אורי, אגנס מרטין, אלומות, ארמני, גרהארד ריכטר, גרפיטי, וולטר ואן בירנדונק, ויויאן ווסטווד, כריסטיאן לאקרואה, מיכאל גרוס, נעלי "פרפר", עיצוב טקסטיל, עירת יציב, פנחס כהן-גן, קנזו, קסטלבז'אק, שנקר