טילים על תל-אביב- הימים שרציתי לשכוח

רציתי לכתוב פוסט מסכם על שבוע האופנה 2012 שהתקיים בשבוע שעבר.

רציתי לספר על פתיחת התערוכה "שורשים משותפים" שהתקיימה שלשום במוזיאון העיצוב בחולון.

רציתי. אז מה? במדינה תזזיתית כמו ישראל שלשום נחשב להיסטוריה  והשבוע שעבר הוא כמעט פריהיסטוריה. בימים שטילים יורדים בדרום הארץ כמו גשם וטיפות ממנו מגיעות עד תל-אביב וירושלים, את מי בכלל מעניין לקרוא על עיצוב או אופנה?

הטילים שנורו לתל-אביב אתמול  ובדיחות הטילים שרצות בכל הרשת הזכירו לי משהו שמאוד רציתי לשכוח. מלחמת המפרץ הראשונה . כתבתי על זה פוסט. זה נראה לי עכשיו יותר רלבנטי מתמיד.

במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.

השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.

הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין

העברנו את מטלטלינו לדירה בתל-אביב ב-15 באוגוסט, 1990, שבועיים אחרי שעיראק פלשה לכווית. עיתוי גרוע לכל הדעות. אבל החוזה עם הקבלן כבר נחתם, חומרי הבנייה נרכשו וכל חפצינו היו ארוזים בארגזי תה גדולים שנערמו בשתיים שלוש קומות בכל פינה בבית. אז מה כבר נשאר לנו לעשות? רק להתפלל שהכול יעבור בשלום. אבל תפילה לא הייתה מעולם הצד החזק שלנו.

כך קרה שחזרנו לתל-אביב באחת משעותיה הקשות במלחמת המפרץ, 1991. כבר ביום הראשון כשהארגזים מילאו כל פינה בדירה הקטנטנה, הרגשתי משהו שונה באוויר. אמנם השכונה הייתה אותה שכונה והבתים אותם בתים, אבל השקט המוזר שירד על העיר בשעת הדמדומים היה שונה לגמרי מהמולת העיר שהכרנו.

אחרי כמה ימים החלו בערוץ הראשון תשדירי שרות לחלוקת ערכות מגן. בהתחלה צחקנו. באמת? מה הקטע? אבל כשראינו שהתורים לחלוקת הערכות מתארכים והשמועות על מחסור צפוי מתגברות, הלכנו גם אנחנו לעמוד בתור.

גם כשחלונות הבתים בשכונה החלו להתמלא במשבצות, אני לא נקטתי פעולה. אבל כשסוף סוף הלכתי לקנות נייר דבק בחנות השכונתית, אמרו שכבר אזל. גם יריעות ניילון לאיטום היה קשה להשיג. בסופר היו תורים ארוכים והרבה מדפים ריקים, במיוחד של קופסאות שימורים ומים מינרלים.

אני אוטמת את החדר

כמו כולם הקשבתי לחדשות בדריכות ובמתח, וכמו כולם הגעתי לעבודה עם ערכת מגן. הייתי אז ראש המגמה לעיצוב אופנה בשנקר והייתי צריכה להכין את שנת הלימודים 1991 שעמדה בפתח. העיסוק האינטנסיבי במהלך היום השכיח ממני את המצב המתוח, אבל בערב, כשחזרתי לדירה הזמנית, נשקף אלי מבעד לחלונות המודבקים בנייר דבק, הנוף של פארק הירקון והוא נראה שונה ועצוב.

מדי שבוע קפצנו לדירה שלנו ברמת השרון לראות איך מתקדם השיפוץ. בשבוע הראשון עבד הפועל הערבי במרץ, שבר את כל הקירות הפנימיים והתחיל בבניה של קירות בלוקים חדשים. אבל ככל שהמתיחות גברה, רמת המוטיבציה שלו ירדה וכעבור שבועיים חדל להגיע. הקבלן אמר שלא נדאג, שהוא יעבוד במקומו ושיהיה בסדר. אבל אחרי שבוע הגיע טלפון מהקבלן. הוא מוכרח לעבור עם משפחתו לכרכור. אז כבר הבנו שהשיפוץ שתכננו לחודשיים-שלושה יתארך לזמן בלתי מוגבל.

הכניסה לסופרמרקט עם ההודעות הנוגעות למלחמה

בינתיים החלה שנת הלימודים החדשה ב'שנקר' ולמראית עין התנהלו העניינים כרגיל. אבל יותר ויותר מורים ותלמידים החלו לנטוש את תל-אביב וסביבתה והיעדרותם היתה מובנת ומוצדקת. כך נמשכה השגרה המתוחה שלנו עד ה-1 בינואר, 1991.

באותו ערב, הלכתי לישון בהרגשה מוזרה. שנה חדשה החלה והסוף למשבר לא נראה באופק. אור ליום 2 בינואר, בשעה 02:30 התעוררנו לקול הטלוויזיה של השכנים מעבר לקיר המשותף בחדר השינה, שהיה פתוח בפול ווליום. קלטנו מיד שההתקפה האמריקנית נגד עיראק החלה.

אז התחילו לילות ללא שינה, שבהם כל רחש מקרי נשמע כמו טיל מתקרב. אחרי שבועיים עשינו היכרות עם 'נחש צפע', אות האזעקה שעתיד היה ללוות אותנו עד סוף מלחמת המפרץ. אז גם הבנו סופית שלא ניתן לאטום אף חדר בדירה הזמנית שלנו בגלל החלונות הרבים ובגלל הקירות הדקים.

סוללות הפטריוט הוצבו במרחק 500 מ' מביתנו, ובגלל הקרבה הפיזית יכולנו לשמוע את שריקות השיגור, כאילו היו בחצר הבית. כל שריקה כזאת בישרה לנו באופן חד משמעי שטיל סקאד נמצא בדרך אלינו ואנחנו לא יכולנו לעשות כלום. הריטואל הקבוע של חבישת המסכה, הרטבת סמרטוט הרצפה במים ודחיפתו מתחת לדלת, יחד עם דבריו המרגיעים של נחמן שי, דובר צה"ל דאז, עזרו לנו לעבור איכשהו את רגעי האימה הארוכים והמשתקים, מרגע הישמע השריקה ועד צפירת הארגעה.

דני ואני עם מסכות גז ב"חדר האטום"

מודעה שהוצבה בכניסה לבתי הקולנוע: בהתאם להוראות הג"א אין להתיר כניסת צופה לאולם ללא ערכת אב"כ

נחש צפע: מבט אל העיר בזמן האזעקה

בשבועות שנקפו, הפכה תל-אביב לעיר רפאים. המסעדות ובתי הקפה היו שוממים, האוטובוסים נסעו ריקים. הילדים לא הלכו לבתי הספר ושוק הכרמל ננטש. לקראת רדת החשיכה התרוקנו הרחובות, האורות עממו, וטורי המכוניות בכבישי היציאה מהעיר התארכו יותר ויותר.

התל-אביבים החלו לעזוב בהמוניהם את העיר ללא הפסקה שהחליפה את הסלוגן המוכר ל'עיר ללא נטישה'. ויכוח מר ניטש סביב זכותם של התל-אביבים, שצ'יץ' קרא להם 'עריקים', לעזוב את העיר. אבל מי שהחליט לנטוש לא הרגיש צורך לקבל לגיטימציה מראש העיר.

השלטים שהוצבו בפארק הירקון הנטוש בתל-אביב בזמן המלחמה "עיר ללא נטישה"

אז כבר התחרטנו באמת על הרגע שבו עזבנו את דירתנו ברמת-השרון. בשלב שהייאוש נעשה מאוד לא נוח, שקלנו אפילו לשוב לשם, אבל הקירות היו הרוסים, החשמל והמים נותקו, והבנו שנאלץ להישאר תקועים בדירתנו הזמנית בתל-אביב לעוד הרבה זמן.

באחד הלילות המתוחים ביותר, נשמעה ההתרעה 'נחש צפע', ואחריה שריקת השיגור. אבל במקום אות ההרגעה שציפינו לו, שמענו פיצוץ רב עצמה שזעזע את הבניין כולו. טיל נחת על שכונת ותיקים ברמת-גן, במרחק של כ-2 ק"מ אוויריים מהדירה שלנו, ובמרחק 100 מטר בלבד מ'שנקר'.

למחרת בבוקר הלכתי לראות את הנזק שנגרם למשרד שלי ב'שנקר'. בקיר החיצוני הופיע סדק ארוך ועמוק, מדפי המתכת עפו מהקיר ונמעכו, זכוכיות החלונות נופצו ועל שולחן העבודה שלי הייתה מונחת ערימת אבנים מעורבת בקלסרים הפוכים וניירות קרועים. הרצפה הייתה מכוסה בשברי בטון ורסיסי זכוכית ואבק מחניק עמד בחדר. בשלב זה הופסקו הלימודים ב'שנקר'.

מאוחר יותר עברנו גם אנחנו לירושלים.

מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה בערב פורים, תשנ"א, 28 בפברואר, 1991, באותה פתאומיות שבה החלה. חגגנו את סיום המלחמה במגרש החניה הגדול של 'שנקר', עם כמה עשרות סטודנטים שהגיעו מהסביבה. רמקולים גדולים הרקידו את כל מי שבא להשתתף בחגיגה והטלוויזיה הישראלית שלחה את דליה מזור לסקר את האירוע עבור 'מבט לחדשות'. בדיעבד הסתבר שהיה זה אירוע פורים הראשון שנחוג אחרי המלחמה בתל-אביב.

השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון הסתיים בסוף יוני, 1991, כמעט שנה אחרי היום שבו החל.

פחות משבוע לקח לתל-אביבים לחזור לשגרה המוכרת. המסעדות ובתי הקפה התמלאו אנשים. ההצגות והסרטים משכו קהל רב. תל-אביב עשתה את מה שהיא יודעת לעשות כדי לשכוח במהירות את הטראומה של מלחמת המפרץ.

כי בתל-אביב כמו בתל-אביב ההווה תמיד משכיח את זיכרונות העבר.

הערה: הטריגר לפוסט זה היה אלבום צילומים שצילם עודד במלחמת המפרץ הראשונה ושאותו גילינו רק לאחרונה כשערכנו סדר במקלט. הצילומים היו מודבקים כל כך טוב באלבום שלא הצלחתי לשלוף אותם ממקומם, לכן יצאו הסריקות מטושטשות ואתכם הסליחה.

מצאתי סרטון וידאו נדיר שערכה הטלוויזיה הצרפתית בשיתוף עם ערוץ 2 שהיה אז בהרצה